<h1>הרוקח סימן ת"ע</h1>
<h2>דף טו.</h2>
בפ' א' דע"ז קיי"ל דאין מוכרין בהמה גסה לכותים לא עגלים ולא סייחין משום שאלה ושכירות ומשום למען ינוח שורך דאגרא לא קניא. ואע"ג דבפ' הזהב אמרי' דאונאה שייך בשכירות כי תמכרו ממכר, ומשמע דממכר בן יומו קרוי ממכר, מיהו אינו בהמתו וביתו של שוכר כי אם של משכיר. וגם אין מוכרין בהמה גסה משום נסיוני דאזלא מחמתיה משתחשך בשבת. רבא שרי לזבוני חמרא לגוי אידא דספסירא דלא ידעה לקליה דלא מוגיר דלא מושיל. רב הונא זבין פרה לגוי אימור לשחיטה זבנה, ומתנית' דאסר שאומר למלאכה בעינא, אי נמי פרה לאו בת מלאכה היא ומתני' דאסר בזכרים כדמוכח בפ' המוכר פירות (דף צ"ב) סתם שור לרידיא קאי וסוסים וחמורים קיימי למלאכה. מיהו אשכחן כהן ששכר פרה מישראל, וכן לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית, ובפ' א' דפסחים (דף י"ד) שתי פרות חורשות בהר המשחה, וכן השואל את הפרה, על כן נראה בהמה טהורה מותר למכור לכותי אימור לשחיטה זבנה אבל עגלים סתמייהו לגדל קיימי. ומתני' סוסים וחמורים אסור למכור לכותי. וצריך כל אדם למצוא היתר למה אנו מוכרין עגלים, מיהו עתה אין בקי דלישמע קליה בזמן הזה, ואין לחוש משום נסיוני ולא להשאיל דאין רגילים עתה גוים בכך. ועוד אנו מעט במקומות מפוזרים היה לנו הפסד אם לא היינו מוכרין לכותים כמו חיטי ושערי אבל אסור לקנות בהמה ולמוכרה. ודמי לבתים שאנו משכירין לכותים שאין רגילים בזמן הזה להכניס בו ע"ג, ובימיהם היה ברור שמכניסין בו ע"ג. ומה שאנו רגילים להעמיד בהמות בין הגוים בלא שומר ישראל ותנן בפ' ב' אין מעמידין בהמות בפונדקאות שלהם, וגם אנו מוסרין בהמות שלנו לרועה שלהם ותנן אין מוסרין בהמה לרועה כותי. אלא משום דקיי"ל כשינויא דר' פדת בריש פ"א דע"ז דר' אליעזר חייש לרביעה לכך אין מעמידין, ולרבנן לא חיישי לכך אין לוקחין מהן וקיי"ל כרבנן דלא חיישי לרביעה. אע"ג דסתם מתניתין דאין מעמידין אתיא כר' אליעזר, כמו כן יש סתם משנה כרבנן מקום שנהגו למכור מוכרין, וכיון דקבעי תלמודא לשינויא דר' פדת לבסוף שמע מינה דסמכה הוא טפי.
